In other words, this officer was demonstrating, through his vast knowledge of the Torah (a tongue in cheek approbation), that the mitzvah to guard your “Nefesh” (soul) means you must take care of your physical body. In this particular case, interrupt your prayer to God, to avoid a Roman officer’s chopping off your head.
The Jew responded to the officer logically, saying “If you were speaking to your king and your friend greeted you, would you respond to your friend?” The officer replied, “Of course not! The king would chop off my head!” And the Jew said, “Well I was talking to the King of Kings. So of course it would have been inappropriate for me to respond to you.”
It seems the Jew was a little more knowledgeable in Torah, and knew what these verses actually meant. The souls of the Jewish people are most important. The body is only a vessel that allow us to perform mitzvos.
Most interestingly, that is the ONLY time the verse ונשמרתם מאד לנפשותיכם appears in the Talmud!! (the phrase also appears in Yehoshua 23:11)
In looking up those verses, the earliest commentary I found who actually said that the verses in question mean “You must take care of your bodies” is a passing reference in the Kli Yakar (early 1600s), and beyond that only the Netziv – the last Rosh Yeshiva of the Volozhin Yeshiva, who died in the late 1890s. [My research is not exhaustive - that is impossible. The Torah Temimah has a discussion about it (see at the very end, below), and he also raises the connection to physical care, while noting the other side of spiritual care.]
Prior to that, and most assuredly based on the context of the verses, the only understanding of these verses - with one very notable exception - is that we must guard ourselves from idolatry, and protect our souls from influences that would turn us away from God.
The exception to this is Maimonides, of course, who, as a physician, put much information about health and taking care of oneself in "Hilchos De'os." Maimonides certainly was a medical expert in his time, following medical science of his time. And he imparted that knowledge in his halakhic work, because it is certainly true that in order for a person to take care of one's soul properly, one needs good health. (Contemporary nutritionists and medical-personnel might take issue with much of Rambam's health and nutrition advice - a topic well beyond the scope of this little essay)
There is no question that our souls need constant care. We need to pray, study, learn, refuel, reconnect as often as possible. The survival of the Jewish people as practicing Jews is undoubtedly due to our success in that arena.
And this is why, the Jewish people, of all people, must be most concerned and most on top of the need for every Jewish child to be able to be given a Jewish education. So that we are all fulfilling our true mandate - after all the verse is written in the plural and is an instruction to the masses - to protect and guard our souls, our spiritual essence.
Should we take of our bodies? Absolutely. There are many ways to do that.
But to use this verse as the source to take care of our bodies is a little disingenuous, as the verse is referring to guarding over one's spirit.
*****************************************************
See here, where Rav Elyashiv suggests that cursing oneself (a prohibition) is considered a violation of this verse, which would suggest that tangentially this verse relates to taking care of one's {presumably physical] life. The line in bold and underlined is where he says "how people are accustomed to express - that one must be careful of life-threatening situations because of the verse 'you must carefully guard your souls' - that is surely an error." Guarding your soul is therefore a warning about the spiritual...
הערות הגרי"ש אלישיב מסכת ברכות דף לב עמוד ב
וכן מה שמורגל בפי העולם לומר שצריך ליזהר בפקוח נפש משום ונשמרתם מאד לנפשותיכם לכאורה הוא טעות. אמנם אפש"ל מנהג העולם עפ"י מה דאיתא בשבועות דכל המקלל את עצמו עובר בונשמרתם מאד לנפשותיכם חזינן מהאי ענינא דלשמור על החיים כלול בהאי קרא.
See Abravanel
אברבנאל דברים פרק ד
כמו שאמר בענין האמונה האמתית (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה. והוא אמרו ונשמרתם מאד לנפשותיכם. רוצה לומר ונשמרתם מאד מזה בעבור נפשותיכם והכריחם על השמירה מזה באמרו כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש והוא המורה שאין גשמות למעלה ואיך אם כן תעשו אתם תמונה.
See the Torah Temimah who references a number of passages from the Talmud regarding ושמר נפשך מאד. For ease, here is the Torah Temimah's cross references. The first one is the Talmudic tale with which this article began.
תורה תמימה דברים פרק ד פסוק ט
(ט) ושמר נפשך - ת"ר,
מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ובא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו, לאחר שסיים
תפלתו, אמר לו, והלא כתיב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך, וכתיב (פ' ט"ו) ונשמרתם
מאוד לנפשותיכם, ולמה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך את ראשך בסייף מי היה תובע את
דמך מידי, אמר ליה, אלו לפני מלך בו"ד היית עומד ובא חבירך ונתן לך שלום היית
מחזיר לו, אמר ליה לא, אמר ליה ומה לפני מלך בו"ד כך, אני שהייתי עומד לפני מלך
מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, מיד נתפייס אותו השר טז) [ברכות ל"ב
ב']:
ושמר נפשך - תניא, המקלל עצמו עובר בל"ת, דכתיב
רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכדר' אבין, דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת יז)
[שבועות ל"ו א']:
פן תשכח - תנן, ר' מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד
ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים
אשר ראו עינך יח) יכול אפילו תקפה עליו משנתו, ת"ל ופן יסורו מלבבך, הא אינו מתחייב
בנפשו עד שישב ויסירם מלבוי ט) [אבות פ"ג מ"ח]:
פן תשכח - אמר ריש לקיש, כל השוכח דבר אחד מתלמודו
עובר בלאו, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח וגו' כ), רבינא אמר, השמר ופן שני
לאוין נינהו, רב נחמן בר יצחק אמר, עובר בג' לאוין, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן
תשכח, יכול אפילו מחמת אונסו, ת"ל ופן יסורו מלבבך, במסירם מלבו הכתוב מדבר כא)
[מנחות צ"ט ב']:
Here are his footnotes on the passages he quotes. The part I put in bold specifically addresses the verse in question. Please note the debate he records between the different authorities - Maharsha versus Maimonides - as to whether this verse refers to protecting the soul or protecting the body...
תורה תמימה - הערות דברים פרק ד
טז) צ"ל דלא מדינא עשה החסיד כן אלא ממדת חסידות יתירה, שהרי לדינא קיי"ל דלמלכי עובדי כוכבים פוסקין, או דידע החסיד באותו השר שלא יהרגנו ורק יחכה לתשובתו אם תעלה יפה, והיה בטוח שבתשובה זו יתפייס, יען כי זולת זה אפשר לומר שאפילו ממדת חסידות אסור לעמוד במקום סכנה, ודרכי התורה דרכי נועם. -
והנה כתב המהרש"א כאן וז"ל, האי קרא בשכחת התורה מיירי וכו' ולא איירו כלל הני קראי בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה, עכ"ל. ולפי דבריו צ"ל דרק לדחויי בעלמא השיב החסיד לההגמון מה שהשיב, אחרי דלא איירו כלל בשמירת הגוף, וכן מה דמרגלי בפומא דאינשי הפסוק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם לכל ענין היזק גופני הוא לדברי המהרש"א בטעות.
אבל לא כן מפורש דעת הרמב"ם שכתב בפי"א ה"ד מרוצח וז"ל, מ"ע להסיר כל מכשול שיש בו משום סכנת נפשות ולהשמר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאוד, עכ"ל. הרי מפרש לשונות הפסוקים האלה מפורש בשמירת הגוף.
ויש ראיה לפי' זה ממ"ש בשבועות ל"ו א' דאסור לאדם לקלל עצמו [כלומר את גופו] וילפו זה מפסוק זה השמר לך ושמור נפשך מאוד.
וקרוב לומר שמפרשים חז"ל שיעור הכתובים האלה ע"ד הצווי בפרשת ק"ש השמרו לכם וגו' ומה שתפס שמירת הגוף בשם שמירת הנפש לא קשה כלל, דכך לשון התורה בכ"מ, כמו טמא לנפש, הנפש הנוגעת, כי הצלת נפשי ממות, המבקשים את נפשך והרבה כהנה, ויותר מזה מצינו בתענית כ"ב ב' אסור לאדם לסגף עצמו בתענית דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החייה, הרי דמביא ראיה לשמירת הגוף מלשון חיות הנפש, ובב"ק צ"א ב' יליף דאסור לאדם לחבל עצמו מפסוק אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואף הכא כולל במצות אזהרת שמירת הנפש גם אזהרת שמירת הגוף, ודו"ק:
יז) ועיין ברמב"ם פכ"ו ה"ג מסנהדרין, המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, עכ"ל. ויש להעיר לפי המבואר בדרשה בסמוך ממנחות צ"ח ב' דהשמר ושמור נפשך הן שני לאוין למה לא ילקה שמונים כאן, וצ"ל דלענין מלקות כיון שהוכפלו בענין אחד נחשבין כחד, ורק לענין תוקף האזהרה אמרו דעובר משום שני לאוין, וראיה לזה דבמקום שהדין שלוקה משום שני לאוין אמרו מפורש לוקה שתים לוקה שלש, כנודע, ועיין בסה"מ להרמב"ם בשורש התשיעי:
יח) איירי בשוכח על ידי שמתעצל מלחזור עליה תמיד, דבזה גלי אדעתיה שאינו חושש אם ישכחם. ואמנם אין לפרש דהלשון אשר ראו עיניך קאי על ראיית נסים במדבר, דהא זה נאמר גם לדורות האחרונים שלא ראו עוד הנסים וכפי שנבאר בסמוך:
יט) ר"ל יכול אפילו אם היה הענין שלמד עמוק הרבה מכפי כח השגתו וע"י זה לא נקלט הדבר במוחו ושכחו והו"א דהזהירה התורה שלא יזוז משם עד שישיגנו ויבינהו היטב, ת"ל ופן יסירו, מלמד שאינו חייב אלא אם הסירם מחמת עצלות והתרשלות לחזור על מה שהשיג ביגיעה וכשרון. -
והנה אינו מבואר כל כך הענין שאמר כאלו מתחייב בנפשו, דלשון זה רגיל בעלמא על מי שנענש באיזה עונש גופני או רוחני אמרו על זה שהוא בעצמו מתחייב בנפשו על העונש וכאן הלא לא נתפרש בפסוק שמגיע לו עונש, ורק אזהרה בלבד היא.
ואפשר לומר דמכוין למ"ש ביומא ל"ח ב', כל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח ה' אלהיך אשכח בניך גם אני, ר' אבהו אמר, מורידין אותו מגדולתו שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, יעו"ש. ולפי"ז הלא גם נענש על זה, ואמר בזה שהוא בעצמו מתחייב בנפשו על העונשים הבאים עבור זה:
כ) עיין מש"כ בדרשה דלעיל, וסמך על מה דקיי"ל בעלמא כל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל"ת:
כא) עיין מש"כ לעיל אות י"ז, ולכאורה משמע דרבינא ורנב"י שמוסיפים כל אחד לאו אחד אליבא דנפשייהו אמרו כן ולא אליבא דר"ל, אלא ר"ל ס"ל דעובר רק בלאו אחד. אבל באמת נראה דשניהם מפרשי אליבא דר"ל, והיינו דרבינא ס"ל דר"ל כיון לשני לאוין ורנב"י אמר דכיון ר"ל לשלשה לאוין, וראיה מכרחת לזה נראה מיומא פ"ט א', אמר ר"ל, מפני מה לא נאמרה אזהרה בענוי [ביוהכ"פ] משום דלא אפשר, עיין שם בטעם הדבר, מתקיף לה ר' הושעיא, ולכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה ומשני א"כ נפישי להו לאוי, ר"ל דהשמר ופן הם שני לאוין ואנן בעינן רק לאו אחד, וכל זה מוסב אליבא דר"ל, ולפי"ז אי נימא דר"ל כאן ס"ל דאינו עובר רק על לאו אחד אף דכתיב כאן השמר ופן א"כ מאי קאמר א"כ נפישי להו לאוי, אלא ע"כ דרבינא ורנב"י מפרשי אליבא דר"ל, ולפי"ז מכוונת דעתו דר"ל כאן לדעת הגמרא אליביה ביומא, ודו"ק:
No comments:
Post a Comment