Message to the Shul

This is what was sent out after the news of the deaths of Naftali Frankel, Eyal Yifrach and Gilad Shaar became public.
******************************

Dear Members

By now you've probably heard that Gilad, Eyal and Naftali's bodies were found in Israel. 

We join with their families in mourning. We join with Am Yisrael in mourning. And we applaud the efforts of the IDF that seem to have been, in retrospect and sadly (owing to the reality that they were dead all along), an exercise in futility beyond in bringing them home for kevurah.  

We don't have answers. We pray for a day when stories like this are tales of the past because Am Yisrael is living in peace in Eretz Yisrael. 

May all the tefillos that were said over the last few weeks serve as a merit for klal Yisrael in ways that we need not know of because they are working behind the scenes to keep things normal. 

Umacha Hashem Dim'ah Me'al kol panim.

Avi Billet

An Enemy Doomed to Fail

I wrote this several hours before the word come out that the 3 kidnapped teenagers, Naftali Frankel, Eyal Yifrach and Gilad Sha'ar, had been murdered almost immediately after being kidnapped, and that their bodies had been found. The point is still relevant - though I've included a postscript below...

Parshat Balak

by Rabbi Avi Billet

The story of Balak and Bilaam is so fascinating because it is indicative of an obsession that hasn’t waned in the history of Mankind since the time of Avraham our forefather.

                

It is what Hitler called the Jewish Question. It is what Haman referred to as “A single nation spread all around your kingdom.” (Esther 3:8)

                

The thought process goes something like this: "There is a nation that is unlike us, whose very existence is troubling us. Even if they leave us alone. The fact that they are there, that they exist, is enough to make us sick to our stomachs, until the problem is resolved because they are removed from where we are."

                

Even today, the Jewish State – Israel – faces similar sentiments from some of its indigent (or is it indignant?) population, who will not be happy until Israel is Judenrein. Thank God, Israel encounters this challenge from a position of strength, and we continue to support that strength, as we hope and pray that Israel will be around as a Jewish State until the end of time.

                

The Torah tells us that Bilaam told Balak to build 7 mizbeachs (altars) on three different hilltops. The first time he did this was at the beginning of Chapter 23, at which point he brought a bull and a ram as an offering, perhaps one pair of animals for each mizbeach.

                

Bilaam expresses his confidence that God will “Happen upon him” and sure enough, God does. In Bilaam’s pride over what has been done, he explains to God, “I’ve arranged these 7 mizbeachs and I brought the bull and the ram on the mizbeach.” That he leaves Balak out of his depiction of what took place just proves what we’ve known about Bilaam all along. He only thinks of himself and what makes him look good.

                

But does he really need to explain to God what he did – as if God, the all-seeing and all-knowing didn’t see and doesn’t know?

                

Midrash and commentaries explain that from Bilaam’s view there was tremendous depth to this move of creating 7 mizbeachs. Compare my 7 to the Children of Israel’s 1. Seven is far more than one. (Midrash Aggadah) 7 people had built a personal mizbeach – Adam, Kayin, Hevel, Noach, Avraham, Yitzchak and Yaakov – and Bilaam was coming to outrank them through building seven to counter their seven. (Tanchuma)

                

The arrogance of Bilaam’s thought process neglected to remind him that if indeed he was trying to impress God, he was failing simply because he violated Bal Tosif – the prohibition against adding in one’s mitzvah observance. Now Bilaam could hardly be counted as a mitzvah observer – he was in the midst of violating God’s instructions not to join Balak and try to curse the Children of Israel. But he fancied himself as being connected to God in a special way – as he told Balak’s men several times – “I can’t violate the word of the Lord, my God.” (22:18, 24:13)

                

Rashi points out what might come to destroy Bilaam’s logic as defined until now, because Rashi says Bilaam was coming to counter the 7 mizbeachs built by Avraham (4), Yitzchak (1), and Yaakov (2). If he was indeed coming to counter the personal mizbeachs built before, he is 4 shy – when we count those the Tanchuma mentioned and the multiple mizbeachs of Avraham and Yaakov. His bringing a bull and ram was to outdo Avraham who only brought a ram. Bilaam, as we might surmise, can hardly outdo Avraham (see Avot 5:19)

                

Despite it all, God told Bilaam to return to Balak, and “Koh t’daber” – and say the following. Rabbi Chaim Paltiel points out that the reference with the word “Koh” was to the promise made by God to Avraham, “Koh yihyeh zarakha” – so will your children be. In other words, in the first pronouncement regarding the Israelites that Bilaam was to say in front of Balak, he was to remind him that this venture, irrespective of the person (Bilaam) and the trimmings (the mizbeachs), was doomed to fail. Because of a promise made long ago to Avraham Avinu.

                

There are anti-Semites and there are anti-Semites who mask as being Jew lovers. It is our hope that the philo-Semites of the world will be able to see that whether anti-Semites are open about their feelings or wear a smiling mask that hides their true colors, those who harbor a hatred for the Jewish people and the State of Israel, and who think Jews living in Israel is an obstacle to peace, these beliefs are the real obstacles to peace. And like Bilaam, who got it but didn’t really want to get it, they too should be doomed to fail in their efforts to harm the Jewish people.

post script: The tragedy of the deaths of Eyal, Naftali and Gilad is so devastating because it was so senseless. What was gained? Unity and prayer amongst the Jewish people. What was lost? Three young men. And the lives of their families changed forever. 

The Palestinians or Hamas got nothing out of this - no prisoner exchange, no respect. And even condemnation from Mahmoud Abbas.

הקב"ה ינחם אתכם ואתנו בתוך שאר אבלי ציוון וירושלים

We continue to pray for the day when an equitable solution can come to the State of Israel, when stories like this are only in the past because they no longer take place in a land whose inhabitants work for the betterment of all people who dwell in it.

Captive Taken, Israel Unites As One

Parshat Chukat

by Rabbi Avi Billet

In the beginning of Chapter 21, the Torah tells a tale of how an encounter with the Canaanites of the Negev concluded with the capture of a single captive – which Rashi identifies as a maidservant.

            

While I generally try to shy away from attempts at identifying why this might have happened, Targum Yonatan and others focus on the recent death of Aharon, and the subsequent disappearance of the clouds, as the opening that provided the chance for a military encounter to go sour.

            

The Torah continues the tale explaining that Israel made a vow to God saying, “If you give this nation into my hands, I will turn their city into a ‘cherem’ (will forbid the taking of any booty).”

            

God, in turn, listened to the voice of Israel and allowed them to defeat the Canaanites.

            

Two questions come to mind. Why wouldn’t Moshe pray on behalf of the people, as he has so many times in the past? Why is the language of Israel praying written in the singular – isn’t the whole nation, millions of people, praying?

            

The Shakh explains why Moshe might not have prayed on behalf of the people. Following a line of thinking that appears in many places in the Midrash and Chazal, the Shakh suggests (based on the Yalkut Shimoni) that when the people saw Moshe descending from the mountain with Elazar, and without Aharon, they were suspicious that Moshe had killed his brother.

            

There were actually 3 groups – those who suspected Moshe of murder, those who suspected Elazar of murder, and those who believed Aharon had died a natural death. To squelch all the rumors, the people were given a vision of Aharon being accompanied by angels to the point that all understood that he had died naturally.

            

Two out of three groups were suspicious of murder rendering Moshe uninterested in praying on their behalf. Let them pray for themselves if after 40 years they could even conceive of such a notion that Moshe or Elazar killed their brother/father.

            

The singular language is more compelling of a question to me, but in light of recent events, I think nothing could be more clear as to why the people are depicted as praying in the singular, in the aftermath of one person being taken captive.

            

All I have read is that the country of Israel, as fractured as it sometimes is in times of peace, and when people have time to fight about things that, all told, are not that important, is a different country today than it was before Naftali, Eyal and Gilad were kidnapped. We could surely benefit from the prayer of Moshe at this time. But in the absence of a Moshe Rabbeinu, we are coming together to pray as one.

            

In ancient times all it took was one maidservant being taken captive, and the entire nation of Israel became one. “Israel took a vow (‘vayidar’ – in the singular), ‘If you place the Canaanites in MY hand, I will leave the city desolate (with the cherem).’”

            

The nation and the country of Israel understands this well. The nation as one has taken a vow to “bring our boys back.” As of this writing there was not much news or hopes to hang onto. But the nation of Israel seems united as one, to rid its land of the evil of Hamas, and to destroy the infrastructure that allows evil people to roam freely, to kidnap innocent children because they “are frustrated with the occupation.” And of course, to see the three boys returned to their homes in safety.

            

Most of us do things, and sometimes even regrettable things, when we are frustrated. But we don’t kill people, or kidnap children. Moshe would be very frustrated with even the suspicion of such.

            

That the world accepts the Palestinian narrative that terrorism, and kidnapping, and taking soldiers is a direct result of frustration just speaks volumes of how liberal thinking goes. “If it’s Jews, they can’t be right. They’ve brought it upon themselves. And the frustrated are justified.”

            

Maybe Israel – the nation and the country – can take a vow, using the Torah’s precedent, that if You, God, will help rid this pestilence from our land – whether through political means, relocation strategies, exile, etc, then we, united as one, will not take anything from the cherem, and we will not celebrate the emptiness of once occupied lands.

            

We, as one People, will celebrate that we live in peace, and that our youth need not fear when they hitchhike, because they know they are in a “medinah yehudit” (Jewish country) in which chesed is the guiding principle of Jews helping Jews, because of course the person behind the wheel is concerned only for your welfare.

Fighting Divides, Peace Unites

Thoughts and prayers go out for the safe return of Eyal Yifrach, Naftali Frankel, and Gilad Shaar to their families. ה ישמור צאתם ובואם מעתה ועד עולם - ה' ישמרם מכל רע

Parshat Korach

by Rabbi Avi Billet

The Kozhnitzer Maggid was known to be a pursuer of peace.

            

It happened that a terrible fight broke out amongst the Jews living in a city close to Kozhnitz, which caused some kind of “breakaway” in the community .

            

The Maggid gathered the leaders of the rabble-rousers, the hotheads of one of the fighting groups, and told them the following:

            

“There are three cardinal sins in the Torah – such as idolatry, murder, etc… The Torah spells out the devastating punishments for these sins.  But there is never a warning in the Torah to separate ourselves from those who commit these terrible sins.

            

“Only one time do we find a warning in the Torah to, ‘Separate from this group of people,’ and that is specifically when it comes to the story of Korach and his congregation.

            

“All they wanted to do, as Onkelos translates, is to make a fight, to stoke the coals of machlokes.

            

“People who want to foment machlokes (fights) in the community – from them we are warned and obligated to separate.”

            

In this past week, since the kidnapping of three teenagers in Israel, we have seen a unity in the Jewish community that has surpassed any reasons we may otherwise have for disagreeing with one another. This is a beautiful thing.

            

What is sad, however, is that it takes such a troubling episode to unify the Jewish people. This has happened before. In more recent history, the captivity of Gilad Shalit, the kidnapping of Nachshon Wachsman, and a hundred years ago, through the blood libel tales surrounding the personalities of Mendel Beilis and Leo Frank.

            

While the Jewish people as a whole may understand God differently and view Torah and/or observance differently from one another, Jewish Peoplehood is one thing that we cannot afford to break apart on account of fights.

            

The OU’s recent Jewish Action magazine had a number of articles responding to the Pew Research Center’s recent survey of Jewish Americans. One of the themes raised by a number of the contributors is that the Orthodox community – while it has a remarkably high in-marriage and retention rate – hasn’t done enough for Jews of other denominations. The synagogue is too intimidating and not inviting enough to those who are not “in the know.”

            

The “kiruv world” has its merits, as it reaches, in some cases, the unaffiliated and the marginally affiliated. But the rest of us have a lot of work to do to spread positive feelings about our faith and our peoplehood, as well as about Torah and inclusivity.

            

Rabbi Efrem Goldberg quoted Rabbi Aharon Lichtenstein who wrote in Tradition of Spring 1982, ”Can anyone responsibly state that it is better for a marginal Jew in Dallas or in Dubuque to lose his religious identity altogether, rather than drive to his temple?”

            

The Kozhnitzer Maggid would explain that it is better to have peace that is not for-the-sake-of heaven (a cold peace) than a machlokes-lshem-shamayim (a fight for the sake of heaven – i.e. for the honor of God). If people would just extend a hand of unity and peace, the Maggid would explain, the hands would join together and reach the Heavenly Throne.

            

Let us fight against the appeal of the Korachs who will fight tooth and nail for every detail of what they stand for in order to disenfranchise Jews who view things differently. By all means we need to know what we stand for and we must have standards and lines we don’t cross. But we must also have lines we do cross and barriers that need not be so high, so that we can engage with our Jewish brothers and sisters in a manner that promotes peace in our ranks, not just in troubling times or in times of challenge, but when things are going well as well.

            

We wish, hope, and most importantly pray for a positive outcome from the evil kidnapping which took place in Israel. May God bless the IDF, the incredible families that are experiencing what no family should ever have to endure, and of course the boys themselves – Gilad, Eyal and Naftali, that the IDF should meet with success and the families should be reunited in safety and peace.

            

And may the nation of the Jewish people find the strength to be united as one at all times as we learn the ultimate lesson from Korach. Fighting divides a people, and Peace unites a people. Amen.

                

The Missing Alef – God in Our Lives

Parshat Shlach

by Rabbi Avi Billet

 Towards the end of Shlach, the Torah gives us instructions for a case of what Rabbi Aryeh Kaplan entitles, “Communal Sin Offerings for Idolatry,” based no doubt on Rashi’s explanation of the phrase, “When [the collective] you err and don’t do all of these commandments.”

 15:22 declares, “[This is the law] if you inadvertently [commit an act of idolatry]…” The community then becomes responsible to “prepare one young bull for a burnt offering as an appeasing fragrance to God, along with its prescribed grain offering and libation. [They must also present] one goat for a sin offering.” (15:24)

 On account of the inadvertence of the sin, the Torah goes on to explain, the community has a much easier time achieving atonement, as opposed to if the sins had been purposeful.

 It is hard to understand how the entire nation would inadvertently commit an act of idolatry. Though maybe a case of Trudeaumania (or any similar hype), or a mistaken belief that a spiritual act of some kind is proper when it is in fact idolatrous, are possibilities.

 In either case, the way the Torah depicts the sin offering to be brought is odd. The Hebrew word for this offering is a “Chatat” – normally containing the letters chet, tet, alef, taf. In this case, however, for the only time in the Torah when “chatat” appears, the silent alef is not merely silent. It is missing.

 Why would the Torah leave out a letter that is part of the word? I may not really need the “o” in “enough.” But without it, the word is “enugh.” Even if in context we know what it is, the misspelling should not have a place in the Torah!

 Sure enough, a number of sources and commentators try to explain the missing Alef.

 The Sifrei (Midrash) explains there is a lesson here, that the sin offering is indeed for mistakenly committing an act of idolatry. Just as the alef is the first letter, idolators rebelled against God’s oneness, being the first of all existence.

 Rashi suggests this sin offering is different from all others because with every other sin offering that accompanies an olah (burnt offering) the sin offering is listed first. Here the olah is listed first. The missing alef, therefore, is a call to attention to this anomaly.

 Kli Yakar expands on Rashi, explaining that idolatry is unique in that a person who commits it is considered as having committed all the sins of the Torah. In every other “accidental” sin, the person commits an act of thought and action. If there is no thought or intent, it isn’t “inadvertent” any more – it is “oness” (blameless) (an example of oness is if I am obeying traffic rules and my car breaks something that has been thrown in front of it with no way for me to avoid it). A sinner normally needs to bring two offerings for atonement – the olah for the thought process, and the chatat for the actual deed. Thought is not normally punished if there is no subsequent action (see Tehillim 66:18).

 Normally the chatat comes first because the action is the bigger sin, even though it came second. 

However, when it comes to idolatry, the thought process (atoned through the olah) is the bigger sin, because that is where the denial of God and His role in the world begins. The action is merely a manifestation of the misdeed of thought. “This is why ‘chatat’ is written without an alef, because alef has the numerical value of one which teaches us about the Oneness of God. A person who commits an act of idolatry contradicts God’s Oneness. This is demonstrated through the missing Alef, because that [missing the Alef] is actually the person’s sin. Unlike other sins where the thought is meaningless without the action, the thought process of idolatry [is the source of the person’s problems].”

 Basing himself on the Talmud (Horayot13), the Torah Temimah presents the argument that the chatat offering in this case, is a lesser chatat offering than others – presumably because the main offering here is the olah, for the thought process.

 To summarize, it seems clear that the missing alef is a call to attention (Rashi). Either we have the possibility that the missing Alef is symbolic of God’s Oneness (Sifrei) or it is literally the Torah’s way of telling us what the sin here is (Kli Yakar). From all cases we note that the sin offering is mentioned second to the olah because the greater sin here is in the thought process, which achieves its atonement through the olah [the sin of thought and its olah normally being the lesser of the two evils of thought and action]. Perhaps the missing alef also notes that in this context the action makes the chatat offering lesser important because it is a lesser word than usual.

 While literal idolatry in the form of worshipping idols is not a mainstream problem, there are still proverbial idols that we tend to worship. And the missing alef is a reminder to us that when our thoughts wander from our heavenward goals, that is the bigger sin. When we plan our lives, for example, around television shows instead of around our chavrusas and Torah learning opportunities, we are guilty of the thought process of idolatry.

 In this post-Shavuos week, we need to remind ourselves that being the People of the Book does not only mean that we honor the Torah, or that we have libraries in our homes. It means we must read our books and create homes in which God is at the forefront of our minds at all times. This will certainly help prevent sins of thought, as we build our God-fearing qualities which help us get closer to God. We don’t want any missing Alefs in our collective Jewish experiences.

When It's Cloudy

Parshat B'haalotkha 

by Rabbi Avi Billet

In a few instances, the Torah describes the very specific role clouds play within the Israelite encampment.

 In the last four verses of Shmot Chapter 24, as Moshe is receiving the complete instructions of the Torah, he ascends a cloud-covered mountain for 40 days. Of course, no one else is allowed to “enter” the mountain during this time.

 Skip to the end of Shmot. In Chapter 40, the Glory of God shifts from a one time location at Sinai to its more permanent location as it fills the Mishkan, and the cloud moves into the tent of meeting (‘ohel mo’ed’). Not even Moshe may enter at this time – he must wait until the cloud rises – and the people will not travel, we are told, until the cloud lifts. The cloud of God is present during the day, and the evening is illuminated by fire.

 The rules seem pretty clear. If the cloud is visible on top of the Mishkan, no one may enter the Mishkan and there is no traveling. When the cloud lifts, Moshe may enter, and traveling can resume. As a result, the passage in our portion (9:15-23) seems out of place.

As a matter of fact, perhaps it should not appear in the Torah at all. In a seemingly repetitive string of verses, the Torah lays out the rules again, saying that the terms of travel are dictated by the cloud, which is controlled, of course, by God.

 Sometimes the people will remain for a few days or a lengthier period of time, and sometimes they will travel the morning after they unload and seemingly get settled.

 A critical reader of these verses might declare the Bible Critic’s mantra: “The Torah has multiple authors who couldn’t get it right, so they all needed to set the record straight.” As this is not an assumption we like to employ, we must find an alternative answer, to deal with the issue of why people are assumed to be unintelligent, failing to grasp the concept that “cloud present = no travel” while “cloud removed = you may use the mishkan and/or today’s a travel day.”

 The Seforno on 9:23 shares a profound comment, one which is perhaps difficult for us, who write and dictate our own schedules, to comprehend. He says all is done based on God’s declarations, paying no heed to whether people haven’t even had a chance to take a breather, or whether they’ve settled down in the new resting spot and are quite comfortable.

 To bring a practical example, anytime I’ve ever had car trouble, whether from a break-in, dead battery, flat tire, or fender bender, it has never been “a good time for this to happen.” While I am generally grateful that all of these scrapes have never involved personal injury to anyone, the inconvenience of hours lost somehow never take place on days in which I had nothing better to do. 

How many times have we gotten into a groove, whether it is in a new job, a new school year, or the like, only to have something completely throw us out of our rhythm and make us have to start over again?

 I recall the month of Elul in yeshiva in Israel as being a particularly challenging time to “get into learning.” After a couple of weeks, however, as things begin to fall into place and become routine, the Sukkot break would send us out of yeshiva only to have to begin again after the holidays.

 Perhaps the lesson we are meant to take is that as much as we plan and think we are in control, we are not the One pulling the strings. Sometimes we need a reminder to this effect – a reminder which can come in a very noticeable cloud or in an enlightening pillar of fire. And sometimes we’ll miss it completely. After all, when it’s cloudy “the sun don’t shine.”

 But repetition is a good breeding ground for getting the message.

 Whether we like our home, our community, our country, there may come a time when the signs are dictating it’s time to move on. Hopefully we’ll be able to see the signs and the timing will be “good for all of us.”

Why are there differences between the first and second Dibros?

Unfortunately I do not have time to translate this. However, if you can make your way through this explanation of the Kli Yakar, I hope you will find this to be a satisfactory explanation for the changes from what appears in Shmos 20 to what appears in the second version of the Decalogue in Devarim 5.
Take it away, Kli Yakar!

כלי יקר שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק ח

זכור את יום השבת לקדשו. ראה ראינו ליתן טוב טעם ודעת על השינוים שנמצאו בדברות ראשונות ואחרונות.

א) בראשונות כתיב זכור את יום השבת ובאחרונות כתיב שמור את יום השבת.

ב) בראשונות לא כתיב כאשר צוך ה' אלהיך ובאחרונות כתיב בשבת ובכיבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך.

ג) בראשונות נתן טעם לשמירת השבת כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובאחרונות נתן טעם אחר וזכרת כי עבד היית וגו'.

ד) בראשונות לא הזכיר בשבת שור וחמור ובאחרונות אמר ושורך וחמורך וכל בהמתך.

ה) בראשונות כתיב למען יאריכון ימיך ובאחרונות הוסיף למען ייטב לך.

ו) בראשונות כתיב לא תחמוד ובאחרונות הוסיף לא תתאוה.

ז) בראשונות לא הזכיר שדהו ובאחרונות הוסיף שדהו.

ח) בראשונות הקדים בית רעך לאשת רעך ובאחרונות הקדים אשת רעך לבית רעך.

ט) בראשונות כתיב עד שקר ובאחרונות אמר עד שוא.

י) בראשונות לא תנאף לא תגנוב כולם בלא וי"ו ובאחרונות כולם בוי"ו:

בשכבר יצאו מפרשי התורה ללקוט טעמים מפוזרים, ולא מצאו דרך אחד אשר יספיק לכל הספיקות הנזכרים, הלא קרוב לשמוע הצעה אחת קצרה לקוחה מדברי חז"ל (ילקוט רמז תתקנא) שחזר הקדוש ברוך הוא על כל האומות אם ירצו לקבל התורה, ועשו לא רצה לקבלה בעבור לא תרצח, וישמעאל בעבור לא תגנוב, ועמון ומואב בעבור לא תנאף. שמע מינה ששמעו תחילה כל האומות כל עשרת הדברות וכאשר אמרה כל אומה לא חפצתי לקחתה מאז מסרה לישראל, ועל כן נמצאו כל השינוים הללו בין דברות ראשונות לאחרונות, כי הדברות הראשונות נאמרו בלשון אשר השמיע ה' לכל האומות אף על פי שנאמרו בנוכח לישראל כמו שמשמע מן לשון אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מכל מקום אילו היו האומות רוצים היו מקבלים גם המה עליהם ועל זרעם כל הדברים אשר צוה ה' לישראל, דרך משל יצחק צוה ליעקב שלא יקח אשה מבנות כנען, וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל וגו', אף על פי שיצחק לא צוה לעשו כלום מכל מקום אחר שראה כי דעת אביו אינה נוחה מן בנות כנען רצה גם הוא למלאות רצון אביו למצוא חן בעיניו, כך כל האומות כששמעו כל הדברות אשר צוה ה' לישראל וראו כי רצה ה' במצוות אלו מן הדין היה שיקבלו גם המה לשמור ולעשות ככל אשר צוה ה' לישראל, ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא דברות הראשונות באותו ענין שלא ימצאו האומות שום פתחון פה לטעון ולערער עליהם בשום צד ועל כן נאמרו דברות ראשונות בקולי קולות והיה הקול הולך מסוף העולם ועד סופו כדי שישמעו כל האומות ויקבלו מהם כל דבר הנאות לכולם בשוה, ולפי שמיאנו לקבלם מחמת אותן מצוות פרטיות שהם כנגדם כמו לא תרצח לא תנאף על כן אמר אחר כך דברות שניות בחשאי לישראל לבד:

ובזה יתורצו כל השינוים הללו, בראשונות אמר זכור את יום השבת, לא רצה לומר שמור את יום השבת כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות לומר איך הוא מצוה אותנו על השמירה מכל מלאכה הלא כבר נאמר לבני נח (בראשית ח כב) יום ולילה לא ישבותו וחז"ל למדו מכאן גוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח ב), על כן נאמר זכור את יום השבת, לומר כי אפילו מי שאינו בשמירה לפחות ישנו בזכירה כי כל האומות חייבים לזכור את יום השבת כדי לקבוע בלבם אמונת חידוש העולם אשר יתן עדות ה' נאמנה על מציאות ה' יתברך כי בכלל שבע מצוות של בני נח הוא שלא יעבדו עבודה זרה, ואף על פי שהאומות לא יוכלו לקבל ציווי לא תעשה כל מלאכה מכל מקום יכולים הם לקבל עליהם מצות הזכירה אשר גם המה חייבים בה להיות חידוש העולם לנגד עיניהם לזכרון. ומטעם זה הוצרך ליתן טעם בדברות ראשונות כי ששת ימים עשה ה' וגו' כי זה טעם לזכור חידוש העולם ואילו היה נותן טעם וזכרת כי עבד היית וגו' היו אומרים האומות אנחנו לא היינו עבדים במצרים על כן אין אנו צריכין לקבל השבת לפיכך נתן להם טעם כי ששת ימים עשה ה' וגו'. כי טעם זה מספיק לשניהם לישראל ולאומות ואל תשיבני ממה שנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שמא יאמרו האומות אותנו לא הוציא ממצרים ועל כן אין אנו חייבים לקבלו לאלהות, תשובה לדבר אין הפירוש שבעבור אותה הוצאה חייבים לקבלו שהרי בלאו הכי חייבים לקבלו מצד כי הוא ברא שמים וארץ וכל אשר בהם, ומה שתלה הדבר בהוצאה זו לומר שאפילו הוצאה זו לבד תספיק לשעבד אותך לי, וזהו שפירש רש"י כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי, מדקאמר כדאי היא ההוצאה שמע מינה שאין זה עיקר הטעם:

אבל דברות שניות שנאמרו לישראל לבד נאמרו בלשון שמור. כי המה חייבים בזכירה ובשמירה מכל מלאכה על כן נתן הטעם וזכרת כי עבד היית וגו', כי זהו טעם על השביתה ממלאכה:

ויש אומרים, כי הנעלם מן זכר כשתכתוב זיי"ן כ"ף רי"ש סוף תיבות נפש והנעלם מן שמר כשתכתוב שי"ן מ"ם רי"ש סוף תיבות נשם רמז לתוספת נשמה שיש לכל איש מישראל ביום השבת ולפי דרכינו רמז לנשמה יתירה דוקא באותו ציווי הבא לישראל לבד אבל האומות אין בהם כי אם הנפש לבד בסוד רוח נפש נשמה כידוע ליודעי מדע על כן בא הרמז מלת נפש בתיבת זכור המשותף לשניהם:

באחרונות נאמר כאשר צוך ה' אלהיך, בשבת, ובכיבוד אב ואם. כי במרה נצטוו ישראל עליהם אבל לא האומות ואילו היה אומר כן בדברות הראשונות היה נותן פתחון פה לאומות לומר למה לא צוה גם לנו על שתי מצוות אלו קודם מתן תורה ויאמרו כאשר התחיל לצוות לישראל ולא לנו גם עתה אין רצונינו לקבל ועם מי שהתחיל יגמור:

בראשונות לא אמר למען ייטב לך, כי הראב"ע פירש למען ייטב לך זהו לעולם הבא שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך בעולם הזה, על כן לא רצה הקדוש ברוך הוא ליעד בדברות הראשונות לאומות העולם כי אם שכר העולם הזה אשר עין בעין יראה שכרו אתו ופעולתו לפניו, אבל אם היה מיעד להם שכר העולם הבא אשר עין לא ראתה ודאי לא ישמעו כי יאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ויאמרו מדהא ליתא גם הא ליתא ויהיו מסופקים גם בשכר של העולם הזה. אבל דברות אחרונות שנאמרו לישראל לבד יעד שכר העולם הבא כי המה מאמינים בני מאמינים ואינן מהרהרין אחרי ה' ומאמינים בכל יעודיו בין בזה בין בבא:

בדברות ראשונות לא הזכיר ושורך וחמורך כי הוא בכלל בהמתך, אבל בדברות אחרונות נאמר שורך וחמורך לדרוש מהם גזירה שוה שור שור לחסימה חמור חמור לפריקה (בבא קמא נד ב) כי כבר קיבלו ישראל כל הדברות ומצות פריקה וחסימה שנאמרו אחר מתן תורה, אבל האומות קודם ששמעו עשרת הדברות רצה הקדוש ברוך הוא לנסותם תחילה אם יקבלו עליהם דברות אלו ואם היו מקבלים עליהם הדברות היה מצוה להם אחר כך גם שאר המצוות וחסימה ופריקה גם כן, ועל כן לא היה לו לכתוב כאן ושורך וחמורך לגזירה שוה כי עדיין כל המצוות בספק אם יקבלום, אבל ישראל אמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע היינו מה שיצוה לנו עוד:

בראשונות אמר עד שקר, ובאחרונות הוסיף עד שוא. פירש הרמב"ן שלא יעיד אפילו על דבר שלא יתחייב בו כלום כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו זה נקרא שוא ודבר בטל וזה הרחקה יתירה, וציווי זה לא יתכן כי אם לישראל כי שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב אף על פי שאותו דבר כזב אינו מזיק לחבירו כלום ואולי לא היו האומות יכולין לעמוד בהרחקה יתירה זו על כן נאמר בראשונות עד שקר. ומה שנאמר עד לשון יחיד נראה לפרש שלא יעיד בו אפילו יחידי כי אף על פי שעד אחד אינו מחייבו ממון מכל מקום קם הוא לשבועה אבל כשמעיד על דבר שוא ובטל אינו קם אפילו לשבועה:

באחרונות אמר לא תתאוה, במקום לא תחמוד. תדע שהראב"ע כתב שהחמדה תאמר גם כן על גזילת דבר הנחמד כמו שנאמר (מיכה ב ב) וחמדו שדות וגזלו, וכתיב (יהושע ז כא) ואחמדם ואקחם. והסכים הרמב"ם על ידו לומר שאינו עובר בלא תחמוד עד שיקח החפץ אשר חמד אבל התאוה אינה אלא בלב בלבד, והשתדל הראב"ע לבאר שיש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת החמדה והתאוה אפילו בלב וזה כשירגיל אדם עצמו במדת ההסתפקות במה שיש לו. ולפי דבריו אתי שפיר מה שנאמר לא תתאוה דוקא בדברות אחרונות השייכים לישראל לבד כי המה הורגלו במדת ההסתפקות בעוני מצרים והיה בידם לקבל ציווי זה לקיימו, אבל האומות שלא הורגלו במדת ההסתפקות איך יקבלו מצות לא תתאוה כי דבר זה אין ביד האדם לקיימו כי אין לבו מסור בידו אלא הרשעים הם ברשות לבם על כן לא הזכיר כי אם החמדה של גזילה. ומזה הטעם לא הזכיר בדברות ראשונות שדהו כי סתם קרקע אינה נגזלת ותמיד ברשות מרא קיימא אבל בענין התאוה שבלב הזכיר גם שדהו:

ומה שהזהיר באחרונות לשון חמדה באשת רעך ולשון תאוה בממונו, הכל לרבותא כי בממונו אסר אפילו התאוה שבלב וכל שכן חמדה של גזילה. אבל באשה אמרו חז"ל (יומא כט א) הרהורי עבירה קשים מעבירה ולפי זה נקט לא תחמוד לרבותא וכל שכן הרהור הלב, וענין חימוד של לקיחה באשה היינו מתוך שהוא חומדה הוא מסבב סיבות וגלגולים שבעלה יגרשה והוא יקחה וזהו ודאי אינו רע כל כך כמו ההרהור התמידי. בראשונות הקדים בית לאשה כי חמדת הבית היינו כדי ליקח אותו בגזילה דהיינו לאו שיש בו מעשה, אבל חמדת האשה אין הפירוש שלא יחמוד לגוזלה בעודה תחת חבירו דאם כן היינו לא תנאף אלא שלא יסבב לחבירו לגרשה כדי שיקח אותה הוא וזה אין בו מעשה כל כך, לכך אמר דרך לא זו אף זו לומר לא זו חמדת בית והון לגוזלם פשיטא שאסור אלא אפילו חמדת אשת רעהו לקחת אותה אחר שיגרשה גם זה אסור אף על פי שאין בו מעשה כל כך, אבל באחרונות שנקט לא תתאוה לרבותא שבממון אסור אפילו תאוה שבלב ובאשה הזכיר לא תחמוד אין כאן לא זו אף זו כי החמדה והתאוה שני ענינים ושקולים המה:

ומה שנאמר בדברות אחרונות לא תרצח ולא תנאף, וי"ו מוסיף על ענין ראשון לאסור לישראל אפילו ניאוף ביד להוציא זרע לבטלה כי ניאוף זה יש בו צד רציחה והיינו דם זרעיותיו, וכדמסיק במסכת נדה (יג ב) אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה א טו) ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד. וכן דרשו על זה פסוק שוחטי הילדים בנחלים (שם נז ה) אף על פי שדרשו (נדה יג א) שאל תקרי שוחטי אלא סוחטי מכל מקום קרי ביה נמי שוחטי ממש שהרי נאמר ידיכם דמים מלאו. וזו אזהרה לישראל דוקא כי קדושים המה מימות אבותיהם ויוכלו לעמוד בזה, אבל דברות ראשונות שנאמרו גם לאומות לא רצה להחמיר עליהם כל כך כי אולי לא יוכלו לעמוד בזה:

ולא תגנוב. רמז בו"ו העיטוף שלא זו ניאוף של אשת איש אלא אפילו ניאוף עם הפנויה אסור כי הוא נקרא מים גנובים כמו שנאמר (משלי ט יז) מים גנובים ימתקו ופסוק זה מדבר בניאוף פנויה:

ולא תענה ברעך עד שוא. וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר שלא זו גניבת נפשות או ממון שאסור אלא אפילו גניבת דעת אסור שלא ירבה אליו בתקרובת מנחה ויודע בו שאינו מקבל וכיוצא בזה וזה בכלל דיבור שוא ובטל ובחנם והוא בכלל לא תענה ברעך עד שוא:

ולא תחמוד. וי"ו מוסיף על ענין ראשון כי כל גונב דעת הבריות דרכו להחניף לו מצד שחומד את של חבירו ומצפה לקבל ממנו איזו הנאה בעבור זה ואם לא יחמוד למה יחניף לו בחנם, וכל אלו הרחקות יתירות שאין האומות היו יכולים לעמוד בהם על כן לא רצה ה' להחמיר עליהם כל כך וכולי האי ואולי ישמעו, וכאשר לא רצו האומות לקבל עליהם כלום אפילו הקלות חזר ואמרם לישראל עם כל החומרות הללו כי ידע בהם שחומרם זך ונקי ויכולין לעמוד בהם, ובזה הותרו כל הספיקות והשינוים: